<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן ח'</h1>
<h2>דף יט.</h2>
ומזמנין את הגוי בשבת, דליכא משום שמא ירבה בשבילו. ומהמאכלים שאדם נותן לגוי אם יכול הגוי להוליך מהם לביתו, נותנין לו מזונות על מנת שיאכלם בחצר או בסתם על דעת שיאכלם. אבל במפרש שיוליך אותם לביתו אסור. ובירושלמי (שבת א', ח') גרסינן, אין נותנין לו לגוי על מנת לצאת, נטלו ויצא אין נזקקין לו. וכתבו בתוספות, הא דאמרינן נותנין מזונות לגוי, דוקא מזונות דאיפשר שיאכלם בביתו ולא יוציאם לחוץ, אבל שאר חפצים לא, דודאי יוציאם, ומזונות נמי, דוקא להניח לפניו, אבל בידו לא, דשמא ילך הגוי לחוץ מיד ונמצא שעשה העקירה. וכתב הראב"ד ז"ל דאפילו בחצר אסור כל היכא דאיכא לאשתמוטי מיניה. ולא משום הוצאה, אלא דלא טרחינן אלא לדברים שמזונותיו עליך. והא דקימא לן (ביצה כ"א, ב') מזמנין את הגוי [לא] דספינן ליה אנן אלא דמחוינן ליה אנן ושקיל איהו לנפשיה. ובארבעה עשר שחל להיות בשבת שנוהגין לתת להם החמץ והתם דאדעתא דלאפוקי חומרא דחמץ דבל יראה ובל ימצא החמירו. ואנן יהבינן ליה אדעתא דליכליה תמן ואי אפקיה לית לן בה.
<h2>דף מ:</h2>
מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן. אבל אינו משתטף כל גופו בצונן להתחמם כל גופו כנגד המדורה. מפני שמפשיר המים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו. ומביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה כדי שתפוג צנתם. ומניח אדם פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר. וסך אדם ידו במים או בשמן ומתחמם כנגד המדורה, והוא שלא יוחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית. ומחמם בגד ומניחו כנגד מיעיו. ורש"י ז"ל התיר אפילו לחמם רעפים, שהוא ז"ל פירש מחמם אלונטית פי' אלונטית רעפים. וזה שאמרנו דמניח קיתון כנגד המדורה להפשיר, דוקא במקום שאינו ראוי לבשל. אבל במקום הראוי לבשל, אסור אפילו להפשיר, גזרה שמא יניחם שם עד שיתבשל. וכל זה שאסרו דוקא צונן שלא נתבשל וגזרה הפשר אטו בישול. אבל צונן שנתבשל כבר, מחממו כנגד המדורה. ואפילו בכלי ראשון, ואפילו במקום שהיד סולדת בו מותר. ובלבד שלא יתן על גבי האש ועל גבי כירה ממש. ותידע דתניא (ל"ט, א') כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותן בחמין בשבת. כלומר [ואפי'] בכלי ראשון וכנגד המדורה. ובכלי ראשון שאין דרך בני אדם לבשל. ואינו נראה אלא כמפיג צנה ומותר. דלא אסרו אלא מקום דמבשל. ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה.
<h2>דף מב:</h2>
ומנהג שמורידין לקדרה מעל האש כשהיא רותחת ולא יתן לתוכה תבלין כגון פלפלין וכיוצא בהן, מפני שמתבשלין. ואם עירה התבשיל לתוך הקערה נותן תבלין בקערה, דכלי שני אינו מבשל, ופרש"י ז"ל דוקא שעירה התבשיל בקערה קודם ואח"כ נתן תבלין. אבל נתן התבלין ואח"כ עירה התבשיל, אסור. דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון. ובירושלמי (שבת ג', ה') הוא מחלוקת בזה הענין. וטוב להחמיר ולערות התבשיל ואחר כך לתת התבלין. וכן כתבו בתוספות דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון הוא להחמיר. והמלח יכול לתת אותה אפילו בקדירה שהורידה מעל האש, מפני שהמלח צריכה בישול גדול, ואינו מתבשל אפילו בכלי ראשון.
<h2>דף קכב.</h2>
ויש מקומות בחורף ששולט הקרירות וצריך לדעת אם עושין אש על ידי גוי. כבר כתבנו למעלה דכל דבר שאינו עושה דאינו אומר לגוי ועושה. ואפילו לומר לגוי בערב שבת להדליק אש בשבת אסור. ופשיט לכוליה עלמא דאסור לומר לגוי להדליק אש בשבת לצורך ישראל. וגוי המדליק אש לצרכו, יושב ישראל ומתחמם כנגדו, וכן גוי המדליק האש לצרכו ומשתמש בו, אע"פ שעושה אותו לצרכו ולדעת שישתמש בו ישראל, הואיל והגוי משתמש מותר. אבל ישראל היושב ובא גוי והדליק את האש בשבת, סמוך לו. אם אין הגוי עצמו מתחמם כנגדו אסור לישראל להתעכב שם, ואע"פ שלא אמר לו ישראל דבר, וכן דעת רבי' הרשב"א ז"ל. וראיה מירושלמי (סוף פט"ז) דגרסינן התם נכרי שהדליק לצרכו ולצורך ישראל מהו, ושמעינה מהדא. שמואל אתקבל גבי חד פרסי ואיטפי בוצינא. אזל ההוא פרסאה בעי מדלקה והפך שמואל אפוי. כיון דחמתיה מתעסק בשטרותיו ידע דלאו בגיניה אדלקה וחזר שמואל אפוי אמר ר' יעקב הדא אמרת לצרכו ולצורך ישראל מותר. ואית דגרסי אסור. וכתב רבי' ז"ל דמותר גרסינן, ומדחזר עוד שמואל אפוי להשתמש בנר קא מייתו ראיה דמותר, אמר ר' יוסי שנייה היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו. כלו' אין משם ראיה, דמה היה יכול לעשות שמואל שאם בא גוי והדליק את הנר, לא יטריחו עליו לצאת. ודחי הירושלמי למה שמואל הפך אפוי. כלומר אם אינו מטעם דלצורך גוי ולצורך ישראל מותר, מתחלה למה הפך פניו שמואל עד שראה שקרא הגוי בשטרותיו, אימ' אין מטריחין לאדם לצאת מביתו. ושמעי' מינה דלצורך גוי וישראל מותר. ועוד שמעי' מדהדר אפוי שמואל מתחלה דגוי הבא להדליק אש בסמוך הישראל ואין הגוי משתמש בו שהוא אסור. ודין זה כמו שכתבנו בענין הנר אם יש שם ישראל וגוים, אם רוב ישראל, אדעתא דישראל עשה, ואסור. ואם רוב גוים מותר. ואם מחצה על מחצה, כיון דאיכא למימר אדעתא דישראל עביד, אסור. וכל זה בשלא עשה הגוי לצורך עצמו. אבל עשה הגוי לצורך עצמו, אפילו היו שם כמה ישראלים מותר. דלעולם אין כונתו אלא לצורך עצמו. והיכא שהדליק הגוי האש לצורך עצמו מתחמם כנגד המדורה.
פעמים שאדם בתוך הסעודה בשבת ואין לו לחם די ספוקו ולא יין, אם יכול הגוי להביאו לצורך ישראל דרך רשות הרבים בענין שלא יתנסך היין, כגון שמביאו בנאד [נ"א בכד] או בקיתון מכוסה בתוך קערה וישראל שמרו. או שמביא הגוי מים. רת"ם ז"ל כתב דאם הגוי יביא מעצמו מותר. וכתב בתוספות בשמו ז"ל דדוקא להשקות בהמתו אסור בשמילא לצורך ישראל דאהנו מעשיו, דהא אי אפשר לבהמה שתרד לבור. אבל לשתות מהם ישראל שרי, דהא לא אהני ליה מידי. דאי בעי מטפס ויורד מטפס ועולה. והילכך כל דבר שיכול הישראל לאכול ולשתות שם מן המקום שהביאו, מותר, כל זמן שהביאו מעצמו. וכן כתב הר"ז ז"ל. ואע"פ שרבינו יצחק הזקן ז"ל היה אוסר בכענין זה. וראייתו מדתניא גוי שלקט עשבים לבהמתו, מאכיל אחריו ישראל. ואם בשביל ישראל, אסור. והתם מאי אהני ליה, והא אמרינן מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים והיא תולשת. ורת"ם ז"ל דחק לתרץ ראי' זו, ואמר כגון דקאי בתרי עברי נהרא דאי איפשר למיזל. וכתבו בתוספות דאפילו לדברי האוסרים, דוקא לשתייה הן אסורין, אבל שאר תשמישין מותר. והילכך לרחיצת ידים או להדיח הקדירה מותר. ומיהו ראיתי שהיו עושין מעשה כרת"ם להתיר כל זמן שהגוי הביאו מעצמו. ופת חם שהביא הגוי בשבת מעצמו מותר. ולא חיישינן למידי, אם הוא (דבר) ברור שהוא ידוע בודאי שלא נתלשו העצים ביום השבת, והילכך כל מידי דלית בזה משום מוקצה מחמת איסור, ולית ביה משום בישולי גוים, אם עושה הגוי לעצמו אוכל אחריו ישראל. ואם הביאו לישראל, מותר.
<h2>דף קכג.</h2>
ופעמים שאדם אוכל אגוזים בתוך הסעודה ונוטל קורנס לפצוע בו אגוזים וקרדום לחתוך הדבלה אבל לא קורנוס של (נפחים) [בשמים] שהוא (משום) [חשוב] ומוקצה הוא מחמת חסרון כיס.
<h2>דף קמא.</h2>
ופעמים שאם אוכל בתוך הסעודה צנון ומטבילו במלח, אבל אינו כובש זה על זה, ויתן מלח ביניהם כדאיתא בפרק שמונה שרצים (ק"ח, ב'). ופעמים שאדם צריך בתוך הסעודה פלפלין או מלח. ואמרו בפרק תולין הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי. ואסיקנא אפילו טובא הואיל וקא משני. ואוקמא רי"ף ז"ל בשבת לאפוקי אותם ז"ל דמוקמי לה ביו"ט. והכריעו בתוספות כרי"ף, דאי בי"ט מאי שנא מתבלין שנדוכין כדרכן. ותנן (ביצה י"ד, א') אין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם, דאלמא דוקא בריחים הא באידך גיסא שרי. וגרסינן בתוס', אין כותשין את המלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא בסכין. בירושלמי, סכין בעץ הפרור.
<h2>דף קמו.</h2>
ומתיז אדם ראש החבית של יין בשבת להניחה לפני האורחין שאין זה מתכוין לעשות פה לחבית, אלא לתת להם יין בעין יפה. אין חותכין שפופרת לשים אותה בנקב החבית. היתה שם ונפלה מחזירין אותה ואפילו בשבת. היתה חתוכה ועומדת מערב שבת, נותנין אותה בנקב בשבת ואין חוששין שמא יחתוך אותה לכתחלה.
